מה זה אומר בכלל מטפלת באכילה רגשית?

לחיות את החיים שאת רוצה, להרגיש בעלת ערך, מסופקת, קלילה, חיונית ולאהוב את עצמך.

 

זו השורה התחתונה של מה שאני עושה.

אבל כששואלים אותי – אני עונה:

"מטפלת באכילה רגשית"

מה הקשר בין זה לבין מה שרשמתי בשורה הראשונה,

ובכן יש קשר ישיר בין מה אנחנו חושבות על עצמנו לבין

איך שאנחנו אוכלות.

 

אז כן, זו אני ולרוב יש 2 תגובות שאני נתקלת בהם מאנשים:

"וואו איזה מדהים, אני רוצה להיות מטופלת שלך!"

או מן פרצוף כזה שאומר "אכילה מה?, רגשית? מה זה?"

 

אז מה זה המקצוע המוזר הזה שבחרתי לעצמי ומה זה אומר?

אתחיל מההתחלה –

היי, אני אורלי קובר, בת 33, מטפלת באכילה רגשית

(לשעבר כלכלנית פיננסית בהייטק עם תואר ראשון

ושני במנהל עסקים, כן לא קשור אני יודעת)

נשואה באושר לשחר ואמא לנסיך קטן בשם מתן.

 

מי שמכיר אותי, יודע שיש 2 דברים שהכי מעניינים אותי בעולם והם חלק בלתי נפרד ממני ומהמהות שלי

– תזונה והתפתחות אישית –

לשניהם חלק נכבד בחיי כבר מעל עשור.

אבל רק לפני שנתיים החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי, למרות העבודה הטובה, המעמד והשכר הבטוח, החלטתי לצאת לעצמאות.

הרבה פחד ואי וודאות יש בבחירה הזו אבל משהו אחד הוביל אותי לאורך כל הדרך, יש לי הרבה יותר מה לתת לעולם הזה ואני יכולה לחולל שינוי בחיי אנשים, הבחירה מה לעשות בחיים שלי היא בידיים שלי, מקסימום אצליח, אז אני עפה על זה.

למה דווקא טיפול באכילה רגשית שעוסק יותר בנפש ולא משהו שעוסק בתזונה פרופר? האמת, יש לי לכך מלא סיבות אבל העיקרית היא, הניסיון האישי שלי.

הייתי כבולה בדיאטות מהיום שאני זוכרת את עצמי, האשמתי את עצמי באיך שאני נראית וחייתי שנים במעטפת של בושה.

אלו לא היו חיים.

לקח לי שנים להבין שהשמנה היא מורכבת הרבה יותר ממש שחושבים,

ומקורה בכלל אינו בגוף ובטח שלא בפה, אלא בראש ושם העבודה צריכה להיעשות אבל שם היא גם הכי קשה.

דפוסי החשיבה שלנו, האמונות שלנו, הפילטרים שלנו – כולם נוצרו והצטברו במהלך חיינו, הושפעו מהילדות שלנו ומהסביבה שלנו והם ללא צל של ספק קובעים הרבה מאיך חיינו נראים היום.

אבל ההשמנה אינה אלא סימפטום לדברים עמוקים הרבה יותר,

אצלי זה השמנה ואצל אחר זה סיגריות, התמכרות אחרת כלשהי,

ערך עצמי נמוך, דחיינות, חוסר יכולת לסיים דברים, בעיית כעס, ביקורתיות גבוהה, חוסר סיפוק עצמי (זו ששום דבר לא מספיק טוב לה),

כל הדברים האלה שכשהם ברמה גבוהה, כזו שפוגעת לנו באיכות החיים,

כמעט תמיד מסמנים שיש משהו פנימי שלא עובד, שחסר.

 

יש כאלה שרואים עליהם (מעשנים, בעלי עודף משקל וכו')

ויש כאלה שזה פחות בולט עליהם.

הפואנטה היא, שכל אחד מתמודד עם משהו.

יש כאלה שזה מפריע להם מספיק ושמשכילים לראות ובוחרים בדרך של התפתחות אישית ויש כאלה שזה פחות מדבר אליהם ולא רואים בזה הכרח או בכלל צורך, כי זה עדיין לא מפריע להם מספיק.

מה שאני מנסה להגיד זה שכולנו  או לפחות רובינו רוצים להיות גרסה יותר טובה של עצמנו ואני מכירה דרך אחת להגיע לשם והיא עוברת בנפש.

האם את מרגישה שאת ברגע זה בחייך ממצה את כל הפוטנציאל שלך? האם זה הכי טוב שלך?

הכי טוב שאת מאחלת לעצמך?

 

בתחילת המסע האישי שלי, נתקלתי בדיאטנית יוצאת דופן,

שהייתה אחת מבין רבות, שהתחילה את השינוי החשיבתי בראש שלי והכירה לי את שיטת ה"נון דיאט"והיא כתבה משהו כל כך יפה שהייתי חייבת לצטט אותה:

 

"נפש לא יכולה לרפא את עצמה בעצמה, היא לא משק אוטרקי,

היא זקוקה לנפש האחרת כדי לראות את החלקים שהיא אינה יכולה לראות בעצמה, כדי שהיא תעכל עבורה את מה שהיא מתקשה לעכל בעצמה ותגיש לה מעובד, כדי שתשקף לה את עצמה, כדי שתעזור לה לשחזר את המוכר שאינו ידוע,לדעת אותו, לקחת עליו בעלות וליצור הזדמנות לשינוי"

 

תודה על הניסוח הלא פחות ממושלם הזה

דנה אברמוביץ ❤️

 

בקליניקה שלי, בקורסים ובהרצאות, אני לא מדברת על אוכל כאוכל –

אלא על ההשפעה שיש לראש שלנו על אוכל ואיך זה משפיע עלינו בכל רבדי החיים. אכילה רגשית יש לכולם, דהיינו אכילה שלא מתוך רעב פיזיולוגי, אבל יש כאלה שזה מנהל להן את החיים, שרוב היום שלהן הן חושבות ומתעסקות באוכל, נמצאות בלופים אינסופיים של דיאטה ואז בולמוס, דיאטה ואז בולמוס.

כאלה שאם האוכל לא היה כל כך מעסיק אותן, אין להן מושג מה כן היה מעסיק אותן, כאלה שמרגישות שהאוכל מגדיר אותן.

ובשביל אותן בנות, אני כאן.

 

התפתחות אישית היא חלק בלתי נפרד מהתהליך, כי אנחנו חוקרות את נבכי נשמתינו, מה מפעיל אותנו, מה גורם לנו לפעול בצורות מסוימות ואיך הופכים את הפעולות שלנו לפעולות המקדמות אותנו, אנחנו מנקות את האשמה, הבושה והביקורת סביב האכילה ולומדות לחיות באהבה עצמית, בחמלה ובקבלה.

נשמע הרבה עבודה? נכון.

לכן רק מי שבאמת בשלה לתהליך כזה לאחר שהבינה,

שדיאטות אינן הפתרון עבורה, יכולה באמת להתמסר ולגרום לזה לעבוד.

כי בסופו של דבר החיים קצרים והאתגרים הם בלתי נגמרים,

אז לפחות שנהנה מהדרך ולא נרגיש שאנחנו בסבל תמידי.

כי יש דרך להנות מהחיים האלה, להנות מעצמינו, לא להרגיש שאנחנו בחסר, אלא להיפך לחוש שמחה, התלהבות, אנרגיה ושפע.

 

ומי לא היה רוצה לקום בבוקר ולהרגיש טוב,

להיות ממוקד בכל מה שיש לו ולא במה שחסר?

כל אחד מאיתנו ללא צל של ספק.

 

אז לכל אלו שתהו, מה זה בדיוק הדבר הזה שאני עושה,

מקווה שהצלחתי לענות.

 

כתוב/כתבי תגובה